יצירת קשר

סיפורי מתופפים צדיקים

בחלומי ראיתי

בס"ד

שלום לכולם.

את המאמר הבא כתב בני הבכור יהל. יהל הוא ילד מתבגר, בן 13, שחגג לפני כשלושה חודשים בר מצווה. המאמר אינו עוסק בתהלוכות בר מצווה בכותל או בסוגים של מעגל מתופפים למיניהם, אלא מאמר מנקודת מבט של ילד שחי ונושם את ארץ ישראל.

בחלומי ראיתי שאני ואביעד נמצאים בנגב. אני אומר לאביעד – תראה את כל השדות, המטעים, ויש שם התיישבות של יהודים, ויש שם מקורות מים עם מפלים יפים, ונדידות ציפורים. המקום נקי, ואין זבל כמו בכל מקום בארץ ישראל. אנחנו תופסים מונית לירושלים, מפני שאנחנו רוצים לבקר בכותל המערבי. אני מסתכל לכוון של הנהג, ואני רואה שאין נהג. אנחנו עולים למונית, והמונית נוסעת מעצמה, הכיסאות נוחים ויש ריח ניחוח. אין גם פקקים, אין תאונות דרכים, מפני שהמכוניות עם הנהגים יצאו מכלל שימוש כי הם מסוכנות לבני האדם.

בהמשך הנסיעה אנחנו מדליקים את הרדיו. יש שם המון תחנות. אנחנו נכנסים לתחנה אחת, ואנחנו שומעים שהדרך לירושלים סגורה מפני עומס של אנשים. אני אומר לאביעד בוא נרד. אנחנו יורדים מהמונית, אנחנו שמים לב שאנחנו נמצאים באזור ערבי. אני מסתכל ולא רואה את הגדרות תיל, ואין שמירה. אני אומר לאביעד – "תסתכל סביב", ואביעד לא מאמין לי. אני מראה לו, והוא ממש מופתע ומתרגש. אנחנו רואים הרבה שדות עם חיטה, מטעים של גפנים, ואני רואה את החורבות של הערביים שהפכו לבתים יהודים. המכוניות הערביות נעלמות והכול מכוניות של יהודים.

אני ואביעד ממש מאושרים שאנחנו יכולים ללכת חופשי בכל ארץ ישראל, בכל מקום, כי היו לנו הרבה מקומות שלא היינו יכולים להיות בהם. עכשיו הכול רק שטחים יהודים, ואנחנו מסתובבים בירושלים בלי שום פחד, ואנחנו הולכים בחופשיות בלי להסתכל כל הזמן לצדדים.

באזור הכותל – הרובע המוסלמי, הרובע הנוצרי והרובע הארמני הופכים לרובע יהודי גדול, ויש רק יהודים בירושלים ובישראל. מהכותל אנחנו ממשיכים לכוון מערב ירושלים, ומגיעים לכניסה לעיר. שם אנחנו רואים המון הפגנות של יהודים ושל ערבים. הערבים רוצים שיחזירו להם את האדמות בחזרה. יש כאלה מבולבלים שהם בעד הערבים, מפני שהם אומרים שהערבים הם מסכנים ואין להם. ויש אנשים שלא רוצים להחזיר את השטחים, מפני שהם אומרים שלערבים יש כבר המון מדינות, ולנו יש מדינה אחת קטנה של 500 ק"מ ,וגם את זה הם רוצים לקחת?.

העם רוצה ככה, והעם רוצה ככה, ואף אחד לא יודע למי להקשיב. אנחנו לא מבינים מה קורה, ויש חילוקי דעות בין הדתיים לחילונים, בין הדתיים לאומים לחרדים. כולם מפולגים ויש שנאה שנמצאת באוויר. אנחנו ממשיכים לכוון מרכז ירושלים, ופתאום אנחנו רואים ילד קטן יושב ובוכה. אנחנו ניגשים אליו ושואלים אותו – "למה אתה בוכה"?, הילד עונה לנו – "כי חשבתי שמתי שיבוא המשיח יהיה תחיית המתים, ועכשיו הגיע המשיח ואין תחיית המתים, ואני ציפיתי שהוא יבוא, ועכשיו הוא לא מגיע". הוא בכה ובכה ואנחנו ניסינו לנחם אותו, והוא לא התנחם. אמרתי לו שאולי הוא יבוא עוד מעט.

בעודנו מדברים, אנחנו מסתכלים לעבר לוח המודעות, ורואים כרזות ענק שכתוב עליהם שהמשיח לא הגיע וזה סתם שקר. אף אחד לא יודע למי להאמין, ואחרים אומרים שאולי נעשה בחירות למשיח. ישנם גם אנשים שמאוד פוחדים שהמדינות האחרות יבואו ויתקפו אותנו, ויש פחד ובלבול גדול במדינה. בעקבות הבלבול קם מנהיג שניסה להנהיג את העם, אבל הוא לא הצליח. אחריו באו הרבה מנהיגים, ואף אחד מהם לא הצליח להשקיט את העם.

מישהו הציע הצעה שיעשו הצבעה על בחירות של משיח. חלק רב מהעם התנגד, אבל היו כאלה שלא. הם עשו הצבעה, ואף אחד לא נבחר למשיח. פתאום רב אחד עלה לבמה ואמר שהמשיח היה צריך להגיע לפני הרבה זמן והוא לא הגיע. למה?, מפני שהעם לא היה מוכן לקבל את המשיח. עכשיו שהעם סוף כל סוף, מוכן לקבלת המשיח, יש מריבות ומחלוקות, ואף אחד לא מסכים עם השני, יש שנאת חינם בין אחד לשני, אין הסכמה משותפת, אלא כל אחד חושב על עצמו.

לא כדאי שנמשיך לריב, כי ה' יראה שהעם הוא עדיין אינו בשל לגאולה, ויכול להיות שזה ידחה עוד פעם, ואף אחד לא יודע מתי תהיה הזדמנות שנייה כמו עכשיו. את ההרצאה הזאת הראו בשידור ישיר בטלויזיה, וכל עם ישראל ראה את זה. זה גרם להם לאהבת אחים, והם היו מאד נרגשים מדבריו המחזקים של הרב ההוא. הם החליטו שהמשיח הוא הרב הזה, והם כיבדו אותו מאוד, ולכולם היה הרגשה פנימית שזה המשיח, והעם היה שמח ומאושר.

עבודת הכוהנים חזרה לקדמותה, נגינת הלווים החלה לזמר כמו בימים עברו, וכמובן הקרבת העולות. כמובן שהחרבנו את אל-אקצה, והאנשים התחילו לבנות את בית המקדש. כל עם ישראל מביא קרבנות לבית המקדש. הלווים מנגנים בבית המקדש עם חלילים, כינורות ותופים. המון העם עולה לבית המקדש, וכל היהודים חוזרים מהגלות הרחוקה – אמריקה, צרפת ומכל הארצות הנידחות. עם ישראל חוזר לקדמותו, כולם שמחים ומאושרים.

אנחנו ממש שמחים, ואין הבדל בין דתיים וחילונים. ההבדל העיקרי הוא בין גויים ליהודים. אין גויים שגרים בארץ ישראל, ובעקבות זה אין פינויים של יהודים מהבתים ומהישובים, אלא פינויים רק של ערבים.

כל העם מחובר אחד עם השני, כעם אחד לב אחד.

נגני הכותל לאומן 2

מוישי התחיל להפליג. מוישי הפליג בחודש אייר, הוא אמור להגיע בחודש תמוז, אבל מסיבה לא ידועה הספינה מתעכבת כבר מעל חודש. מוישי לא מתיאש, הוא מגיע אל רוסיה אחרי ארבעה חודשים. הוא נוסע ברכבת שבוע ובכירכרה כמעט שבועיים ומגיע שבוע לפני ראש השנה אל אומן.

הוא שואל אדם אחד איפה הציון של הצדיק רבי נחמן שאלפים פוקדים אותו.  מוישי הולך להתפלל בציון של הצדיק בדבקות אדירה ואז השכיר דירה נאה ובשבוע האחרון של החג הגיעו אלפי יהודים. היהודים השכירו דירה כל אחד או כל קבוצת אנשים דירה משלהם. שהגיע ראש השנה מוישי הסתובב ברחובות אומן ואז באמצע הטיול מוישי פוגש את אחד הנגנים והוא שואל את המתופף מה הוא עושה באומן, המתופף עונה למוישי שרבי נחמן אמר לכל הבנים שיבואו אליו לחג ראש השנה. ואז המתופף שואל את מוישי מה הוא עושה באומן. מוישי מספר למתופף את כל החלום ואז מוישי שואל אם אפשר לבוא לביקור בדירתם ואז המתופף אמר בשמחה, אתה מוזמן לבוא לדירתנו. מוישי והמתופף הלכו במשך שתי דקות, הם הגיעו לבנין, מוישי והמתופף עלו אל הבנין לקומה החמישית ואז הם פתחו את הדלת. הפתעה גדולה היתה שם, כל נגני הכותל  שעורכים בר מצווה בירושלים היו שם. הם פתחו שלושה בקבוקי יין, שתו ושמחו ואפילו ריקוד או שניים רקדו שם. אחרי כארבע שעות של שמחה וריקודים מוישי חזר אל חדרו והלך לשון.

מוישי ישן שנת ישרים, אחרי שש שעות של שינה הצדיק שוב התגלה למוישי בחלום. הוא אמר לו שבזכות זה שהגעת לאומן לאחר מסע כל כך ארוך עשית את התיקון שלך ובעולם הבא תזכה לגן עדן. מוישי התעורר רק בבוקר וישר רקד ושמח. הוא הלך לדירתם של מתופפי הכותל והם ארגנו מנין לתפילה. כולם החלו להתפלל תפילת שחרית, רקדו שתיים, שלוש ריקודים, אמרו תיקון הכללי והסבירו למוישי שרבי נחמן ביקש לומר תיקון הכללי ולתת פרוטה לצדקה.

אחרי שמוישי אמר תיקון הכללי, נגני הכותל יצאו להתבודד והסבירו למוישי איך מתבודדים. מוישי התבודד והתבודד ואחרי שעה של התבודדות כל נגני הכותל אמרו שוב תיקון הכללי ואז למדו בחברותה שלוש שעות ליקוטי מוהרן וגם בנוסף ליקוטי הלכות. הדרך אל חדר האוכל לוותה בריקודים והלב של מוישי התחמם ונפתח והוא נהיה לוהט. בצאת החג הם הדליקו נר להבדלה, להבת הנר היתה גבוהה. לאחר מכן אמרו שוב תיקון הכללי והדליקו נר לרבי נחמן.

לאחר כל המסע לאומן ובאומן עצמה מוישי חזר לביתו. הוא סיפר לאישתו וילדיו את המסע שעבר עליו ואת כל נפלאותיו. לאחר שנה מוישי הביא איתו גם את בנו הקטן, בן השבע ואז הוא פגש שוב את נגני הכותל ואז הנגנים סיפרו לו את השושלת שלהם שהתחילה לפני שנים רבות. כולם אמרו – "הלוואי והשושלת תמשיך לעד". אמן אמן אמן.

מתופפי הכותל לאומן

בס"ד

הסיפור מתרחש בעיירה רחוקה לפני שנים רבות. בשעה חמש בערב מוישי חוזר מבית הכנסת מתפילת ערבית, הוא ניכנס לביתו, אוכל ארוחת ערב, קורא קריאת שמע והולך למיטה בשעה חמש וחצי. בחלומו הוא רואה אדם אחד, פניו של האדם היו הדורות זקן ואז הצדיק פתח ואמר למוישי "אני הולך לאומן", מוישי מתעורר כי החלום היה מוחשי. מוישי חוזר לישון ועוד פעם הוא רואה את הצדיק והצדיק אומר לו אומן אומן ובפעם השלישית אם הוא אמר – זה כבר סימן משמיים. בבוקר מוישי מתעורר ומספר לבני משפחתו את החלום. אישתו אמרה לו "לך תברר אצל השכנים איפה האומן הזה", מוישי הולך לשכנים לברר איפה האומן הזה, אבל השכנים עונים בשלילה. אז מוישי הלך אל הרב, בטח הוא יודע איפה זה אומן חשב לעצמו מוישי. מוישי נכנס אל הרב והרב אמר לו "אומן זה באוקראינה", מוישי אמר תודה ויצא מבית הרב. מוישי מתכונן להפלגה, הוא תיכנן שלפני ההפלגה הוא יסע לחברון למערת המכפלה, ואחרי זה לירושלים להתפלל בכותל, ואז הוא יסע לנמל יפו ויעלה על הסירה אל רוסיה, ואז הוא יסע ברכבת אל אוקרינה, ואז ישכור מרכבה לאומן. מוישי מחשב את המחיר, יוצא לו כ- 30,000 שקל.  מוישי למזלו הוא אדם אמיד אבל עדיין חסרים לו 1,000 שקל. מוישי מבקש צדקה מאנשים ועדיין חסרים לו 100 שקל. מוישי אמר לעצמו "אבקש צדקה בדרך, אולי יתנו לי ואם לא, אז לא אשכור מרכבה ואלך ברגל. הוא התחיל את מסעו, מוישי שכר מרכבה לחברון והתפלל כחצי שעה במערת המכפלה, ואחר כך הוא נסע לירושלים לכותל המערבי ורואה שם מתופפים. מתופפי הכותל היו באמצע תהלוכת תופים ושופרות לחתן בר מצווה. הוא חשב בליב אולי הם יכולים לתת לי 100 שקל. הארוע מסתיים בבידוק של הכותל, איך שהם גמרו את הארוע מוישי מבקש מנגני הכותל 100 שקל, הנגנים מסכימים ונותנים למוישי 100 שקל. מוישי הולך אל הכותל בכדי להודות לה' על הצדקה שהנגנים נתנו לו. אחרי עשרים דקות הוא עלה למרכבה שמובילה אותו לנמל יפו, הוא עולה על הסירה והם מתחילים לשוט לרוסיה. ההפלגה היא במשך שלושה חודשים.

 

מידה כנגד מידה

בס"ד

באחד האירועים החבלניים שהתרחש בכותל בזמן עשרת ימי תשובה, בו שערי השמיים פתוחים מתרועות השופר הנשמעות ברחבת הכותל המערבי נפצע קשה חייל בשם חננאל, הוא נורה מטווח קצר ע"י מחבל שערב לו בדרך. השעה היתה לפנות בוקר וזה קרה בסימטה נידחת שאין בה הרבה תנועה של אנשים. חננאל היה פצוע קשה ושכב על הריצפה שותת דם. לפתע פתאום הופיע כבדרך נס חייל ששהה בקרבת המקום ושמע מרחוק את היריות, הוא החליט לבדוק מה פשרם ולהפתעתו ראה חייל שרוע על הריצפה בתוך שלולית של דם. הוא חבש את פצעיו ומיהר לקרוא לעזרה. האמבולנס הגיע והחייל עלה יחד עם חחנאל בכדי לעקוב מקרוב אחר שלומו, החייל חיכה שהוריו של חננאל יגיעו ורק אז עזב את המקום. הוא בחר שלא להיזדהות בפניהם ונעלם.  חננאל ניצל בזכות הטיפול המיידי שקיבל בשטח ע"י אותו חייל אלמוני. כעבור זמן חננאל שוחרר לביתו כשהוא בריא ושלם. הוריו ניסו לאתר את החייל האלמוני אך ללא הצלחה. הוריו של חננאל פירסמו את הסיפור המדהים ברחבי קרית מלאכי וביקשו ע"י כך עזרה בלמצוא את אותו חייל במכתב צירפו שיר ושבח לבורא עולם על שהציל את בנם. כעבור שנה וחצי ניכנסה תושבת באר שבע לחנות בכדי לערוך קנייה במקום כשהיא נירגשת כולה ובקושי מצליחה לדבר פתאום הוציאה מפיה צעקה נירגשת "זה הבן שלי, זה הבן שלי".

היא סיפרה שלפני שנה וחצי חזר בנה הביתה וסיפר שהציל חייל שניפצע באורח קשה בחברון ושהוא ליווה אותו לבית החולים. בזכות השלט הזה אני יודעת בוודאות שזה הוא. האישה התקשרה לבנה וביקשה ממנו להגיע מהר לקרית מלאכי. השמועה התפשטה במהרה והתרגשות גדולה היתה באוויר החייל האלמוני הופיע וכולם ניפגשו והתרגשו מאוד. כשהגיע הרגע להיפרד ביקשה אימו של החייל האלמוני לדבר עם אימו של החייל הפצוע ביחידות. היא אמרה לה – "את יודעת, זאת לא הפעם הראשונה שאנחנו ניפגשות" סיפרה לה בהיתרגשות, לפני 22 שנה הגעתי לכאן לחנות בכדי לרכוש מוצר מסוים, הייתי אז בהריון והיה לי מאוד קשה. התפתחה בינינו שיחה אינטימית שבמהלכה סיפרתי לך שאני רוצה לעשות הפלה. ברגע ששמעת את זה גייסת את כל כוח השיכנוע שלך למנוע ממני לעשות את זה. סיפרת לי איזה אושר עצום זה, ואיזו זכות זה להביא חיים לעולם הרגשתי שאני לא מסוגלת לחשוב אפילו על זה יותר, ואת הכוח שנתת לי השתמשתי בו בכדי לעבור איתו את כל הקשיים.

החייל שהציל את בינכם בפיגוע בחברון, זה התינוק שנולד לפני 22 שנה אשר היגיע לעולם הזה בזכותכם. הקב"ה השיב לכם כגמולכם".

סיפור זה בא להמחיש לנו כמה אהבת ישראל היא קדושה וטהורה ואיזו זכות יש לנו צוותי מעגל המתופפים בכותל לשמח את העם הקדוש הזה ובפרט את חתני הבר מיצווה שמרגע זה הם הופכים להיות שותפים במצוות של העם היהודי.

מי יתן וניזכה להרגיש את האהבה והזכות הזאת בכל פעם שאנחנו מושיטים יד ליהודי.

שהשם יברך את כל העם הקדוש הזה אמן.

בדרך לחגיגת בר מצווה בכותל חלק ב'

בס"ד

לאחר שעיניין המיניין הוסדר הזמין אותי הדייל הראשי להיפגש עם הדיילת בחלקו האחורי של המטוס כדי לראות שהכל יתנהל כשורה, אך אני אמרתי להם שזה לא אמור לגרום לאי נוחות. הצעתי להם שלאחר חלוקת המשקאות נתחיל בתפילה והסברתי להם שמשך התפילה הוא סה"כ 10 דקות, הודתי להם על ההבנה וחזרתי למקומי. לאחר שסיימו לחלק את המשקאות, קרא הדייל ברמקול שהתפילה מתקבצת בחלקו האחורי של המטוס. התחלנו בתפילה וההרגשה היתה מאוד מרוממת תרתי משמע. הסברתי בקצרה ליהודים הלא דתיים מתי להגיד אמן מפני שאין להם מושג מתי אומרים. וכך קבענו סימן משלנו שבזמן הקדיש כשצריך להגיד אמן אני מרים את היד. לפני התפילה ניצלתי את הזמן להגיד דברי תורה לעילוי נשמת אימי עליה השלום, וכך לחבר את הנשמות לשורשן היהודי. מאחר שחברת התעופה לא מחזיקה כיפות במטוס שלה הם שמו מפיות על הראש, המחזה היה מרגש עבורי ואלי גם עבור עוד כמה יהודים שנכחו במעמד הקדוש הזה.

הדיילת שאלה אם אפשר לצלם אותנו ואמרתי לה שמבחינתי אין שום בעיה. בשעה טובה התחלנו בתפילה שעמלתי כ"כ עבורה. מבחוץ היייתי שמח בכל פעם שהרמתי את היד, אך מבפנים כמעט שנחנקתי מרוב התרגשות והודייה להשם על שזיכה אותי ואת אימי לממש רגע קדוש זה. בכל פעם שהרמתי את היד הגברים ענו אמן חזק וברור, הם הרגישו גאים ביהדותם את זאת זיהיתי לפי עוצמת האמן שלהם. בתום התפילה שכל המטוס מרוגש הודתי לכולם וכל אחד שב למקומו.

אחד היהודים שהיה נוכח במניין ניגש אלי מאוחר יותר שדמעות בעיניו וכך אמר לי:" מעולם לא הייתי מעורב בחיי היהודיים וכאן אני להודות לך על התיזכורת המופלאה הזאת שחיברה אותי בחזרה למורשת שלי". מצווה גוררת מצווה וזה פשוט מדהים להתחיל ככה את המסע שלי לארץ הקודש, ולעיר הקודש ולקודש הקודשים הכותל המערבי. שם ניצעד בתהלוכת תופים ושופרות שמחה לרגע כה מרגש בחיי הנער היהודי שמרגע זה ואילך זוכה לקיום מצוות אמיתי. מי יתן ונבין איזו זכות נפלה בחלקנו להיות יהודים.

הנעלבים ואינם עולבים חלק ב'

בס"ד רושם עז ניחרט בליבו של בני עקב הדברים שאמר הרב קנייבסקי, שהוא נחשב מגדולי הדור. וגם הבנתי איזו זכות נקראת בדרכי בכל פעם שהשם מזמן לי נסיון שכזה. ישנה תורה של רבי נחמן מברסלב שאומר – ישמע ביזיונו ידום וישתוק, אשר בזמן שמקבל ביזיון ממתיקים לו דין בשמיים. זה כל כך קשה לעמוד בניסיון הזה ולכן כח הברכה גבוהה מאוד ברגעים אלו. יוצא מזה שאתה גם זוכה וגם מזכה את הרבים, ברגע בו כאן בעולם הזה הכל ניראה כל כך הפוך שפל ובזוי. כמה כח יש לנו בתור יהודים לפעול ישועות בשמיים ברגעים שעל פניהם נראים קשים וכואבים. הילד שלי ממשיך לספר לי עד כמה הוא מאושר שהשם בחר בו למשימה הזאת, ושהוא מרגיש חזק וקרוב להשם מפני שלא כל אדם היה מסוגל לעמוד בשליחות שכזו. ומאותו רגע שהבין זאת ניכנס בליבו אש קודש ורצון עז לסייע לאנשים הזקוקים לעזרה באמת, נכון שאותם אנשים כלל לא יודעים שמישהו כמו הבן שלי מתפלל עליהם אך זה לא מפחית מהברכה כלל. הוא נוהג לאסוף שמות של חולים מהמודעות התלויות בבית הכנסת או מתוך עיתונים הוא רושם את השמות בפינקס שלו ומשנן אותם בעל פה וכך בכל פעם שמישהו בוחר להעליב אותו ( זה קורה מספר פעמים ביום) הוא מברך מתוך הרשימה שלמד ושינן. בעודי שומע את הדיבורים הקדושים שיוצאים מפי הילד הקדוש הזה, מרגיש אני שליבי פועם בחוזקה ודמעות חונקות את גרוני. לפתע הבנתי איזו זכות  גדולה נפלה  בחלקי לגדל ולגדול ליד נשמה יהודית כה גבוהה וזכה. לכל יהודי יש תפקיד מיוחד בעולם תפקיד שהוא רק שלו ואף אחד לא יכול למלאה במקומו, אם כל אחד ימלא את כישוריו וישתדל לקדש בהם את שמו יתברך כל העולם יראה אחרת. מי יתן וניזכה לשמח הרבה חתני בר מצווה בכותל ולהזכיר להם שהם זכו להיוולד יהודים קדושים וטהורים, ושאנחנו, צוות המתופפים של תופי שמחה נזכה בעבודה המבורכת הזאת לחבר אותם למקור הברכה ולמהותם הניצחית.

הנעלבים ואינם עולבים

בס"ד

חלק א'

קיבלתי מכתב מאוד מעניין מיהודי חכם שבו הוא אומר שכל יהודי בכל גיל יכול לקדש שם שמיים – את ריבונו של עולם. אפילו בתקיעת שופר פשוטה, ובמיוחד בתרועות שופרות בכותל, ועוד יותר בזמן כל כך חוויתי כמו בר מצווה בכותל, ניתן לראות את הקידוש העצום של השם יתברך בעיני כל חתני הבר מצווה והמוזמנים בשמחה שלהם, עצם היותנו יהודים.

הנה סיפור מרגש על יהודי המתגורר בירושלים, בעל משפחה ברוכת ילדים אשר החליט לשתף את סיפורו האישי: כידוע לא כל הילדים זהים זה לזה, אפילו שגדלו באותו בית עם אותו אבא ואמא עם אותו חינוך. כל ילד בוחר לקחת את החינוך לטובת היעוד שלו, בין במודע או בלא מודע, ישנם ילדים שהקליטה שלהם מהירה וישנם כאלה שהקליטה שלהם איטית,  ישנם כישרונים וישנם תלותיים, וכהנה וכהנה טיפוסים. אך הסיפור שלנו מתמקד בילד שההבנה שלו לא רגילה ביחס לאחים שלו. כהורים של ילד מסוג כזה מפגינים כלפיו המון סבלנות והבנה וגם לפעמים להיפך כשצריך, אבל תמיד עם המון אהבה. אך לצערי הרב לא האחים שלו ולא החברה מבינה את "המוגבלות" ונוהגת כלפיו בזילזול ואפילו בלעג. זה לא נובע מרוע אלה פשוט ילדים הם כאלה. המפתיע בכל הסיפור הזה הוא שהילד מעולם לא הגיב לכינויי הגנאי אלא המשיך כרגיל בשיגרת חייו כאילו לא קרה כלום. אנחנו ההורים מאוד התפעלנו מהשתיקה שלו וראינו בזה תגובה אצילית.

יום אחד הבחנתי במשהו שנאמר מפיו בלא קול, ניסיתי להתקרב ולהקשיב למה שהוא אומר מבלי שישים לב אלי, אך ללא הצלחה. התבוננתי עליו מספר במשך מספר ימים ושמתי לב שהוא ממלמל רק כאשר פוגעים בו, הדבר גרם לי לפליאה ולסקרנות כאחד וניגשתי לשאול אותו. כאשר הוא השיב לי הבנתי באיזו מעלה רוחנית גבוהה הוא נימצא, לא ציינתי את גילו בתחילת הסיפור – הוא בן 9, שזה מה שהגביר לי את הפליאה כלפיו.

הוא ענה לי כך:" כל פעם שאני שומע או קורא איפשהוא שמישהו צריך שיתפללו עליו אני רושם את שמו בפינקס שיש לי בכיס,  בזמן שמישהו מבזה אותי אני ממלמל את השמות לרפואתם או חזרתם בתשובה שלימה וכו' וכו' של אותם יהודים יקרים, ובכך אני ניכנס לחבורת הקודש של "הנעלבים ואינם עולבים" זה זמן גבוהה מאוד להיתפלל על מישהו. קראתי את זה בספרו של הגר"ח קניבסקי שליט"א בספרו "עלינו לשבח".

המשך יבוא…..

בדרך לחגיגת בר מצווה בכותל

בס"ד

כולי התרגשות עולה לטיסה של חברת אל על בדרך לחגיגת בר מצווה בכותל של האחיין שלי. אני לא מאמין איך הזמן עבר, והוא כבר הולך להניח תפילין בירושלים, עיר הקודש ועוד בכותל שהוא קודש הקודשים. אני מסתקרן ממש נוכח הסיפור שאחותי שיתפה אותי שהולכת להיות הפתעה בדרך לכותל, היא לא הסכימה להגיד לי מה היא, אבל כמו שאני מכיר את אחותי זה הולך להיות משהו עוצמתי וחוותי. השעה 12:00 בצהריים ואני מנסה להכין את עצמי לטיסה הארוכה שעוד עומדת לפנינו.

אני עדיין מעכל את החוויה המדהימה שעברה עלי לפני מספר שעות בדרכי מניו יורק לשדה התעופה קנדי בדרך לארץ הקודש.

אמי ניפטרה לפני מספר חודשים והשתדלתי להיות נוכח בכל התפילות מאז בכדי להגיד עליה קדיש, האתגר הלא פשוט שעמד בפני בטיסת פנים הזאת היה לא פשוט כלל. הטיסה התעכבה וזמן אמירת הקדיש התקרב לא ידעתי מה לעשות כולנו כבר יושבים בתוך המטוס אך עקב מזג האויר הסוער אנחנו לא ממריאים. חשבתי לרדת מהמטוס הרי טיסה אחרת אפשר להזמין, אך את הזמן אם אחמיץ את אמירת הקדיש לא אוכל להזמין אחר במקומו, ניגשתי לדיילת וביקשתי לרדת מהמטוס, היא אמרה שהיא מצטערת אך אנחנו כבר על המסלול ולא ניתן לרדת כאן.

כל רגע הצצתי בשעון, והזמן הלך והתקרב מה נעשה?, חשבתי בליבי אולי יש בטיסה הזאת מספיק יהודים למניין?, זאת היתה תיקוותי האחרונה, אומנם לא ראיתי מישהו דתי אך זה לא אומר כלום. קמתי מהכיסא שלי והתחלתי להיתהלך הלוך ושוב מתבונן סביבי מנסה לאתר את אחי היהודיים. רק אדם אחד היה נראה לי יהודי וגם לגביו לא הייתי בטוח, אזרתי אומץ ושאלתי אותו האם הוא יהודי, והוא ענה לי כן וקפצתי משמחה, סיפרתי לו שאני מחפש יהודים למניין, הוא אמר תקרא לי כשתצטרך.  המשכתי בחיפושים, והנה הגעתי לארבעה יהודים, זה היה כמו למצוא יהלומים יקרי ערך. רוב היהודים שמצאתי אמרו שהם לא דתיים ואין להם מושג איך להתפלל, אך למרות זאת הם שמחו לעזור. הזמן הלך והתקרב ואיתו המתח הלך וגבר, היה נראה לי שנגמרו היהודים במטוס, הלכתי ממושב למושב ושאלתי :"סליחה האם מישהו מכם יהודי?" מדי פעם משהו ענה לי :"כן אני יהודי". הצלחתי להגיע לשבעה אנשים סה"כ, הייתי צריך עוד שלושה, שבלעדיהם אין מנין. אחד מאנשי הצוות הציע את עזרתו וקרא בכרוז "דרושים יהודים לתפילה במניין". הייתי נבוך מהמעמד, אך הרגעתי את עצמי בזה שאמרתי בליבי שזה לשם שמיים.

אדם נוסף הופיע ואמר גם אני יהודי, והנה יש לנו שמונה יהלומים יקרים, התחלתי להתרגש נוכח הסיכוי שיתקבץ לו מניין בדך כמעט בלתי אפשרית. משהו שמאוד רצה לעזור אמר "שחבר שלו חצי יהודי", זה נכון שאלתי את חברו, " לא לא ממש" ענה. הייתי מאוכזב והסתובבתי ללכת משם לפתע אמר "סבתא שלי הייתה יהודייה", מי? "אמא של אמא שלך?" -"כן אבל זה לא אומר, נכון?", בטח שזה הופך אותך ליהודי.

"מה אני יהודי, אתה בטוח בזה? אני לא מאמין שלא ידעתי מזה", אולי האיחור בטיסה לכיוון חגיגת עליה לתורה בכותל היה רק בשביל הרגע הזה……

היגעתי כבר לתשעה והמיניין עוד לא שלם מה האעשה?

אולי מישהו מאנשי הצוות יהודים? אך לא היו יהודים ביניהם. הבנתי לאט לאט שכנראה יש רק תשעה יהודים על הטיסה הזאת ולצערי לא אוכל להגיד קדיש על אימי. ואז לפתע מישהו מבין הנוסעים שריחם עלי ממש הודה בפני שהוא יהודי, "למרות שכששאלת אותי מקודם עניתי לך שאני לא יהודי, אני מבין עכשיו את המשקל של להיות יהודי ואני מוכן להיצטרף למניין", לרגע חשבתי שהוא עובד עלי או שהוא פשוט רוצה להיות נחמד אלי. אחרי שפני נפלו כמעט לריצפה. קצת חקרתי אותו "האם אמך יהודייה?".

"כן שם המשפחה שלה לפני הנישואין  הוא ברקוביץ, "ואז ניתן לי האישור על יהדותו. קפצתי מרוב שימחה על שהשם זימן לי מניין, כאילו קיבלתי את הבשורה הכי משמחת בחיי.

 

כוחה של תרועת שופר

בס"ד

המוני אנשים פקדו את דרכו האחרונה של א'. במסע ההלוויה בלט אדם מכובד שניראה כרב חשוב ומוכר, הרב התקרב לחברה קדישא ונעמד סמוך לגופת המנוח. הופעתו הפתיע את הנוכחים והם לא הבינו מה הקשר של הרב המכובד לפושע מס' אחד בעולם התחתון. כל הנוכחים בהלווית א' למעט אשתו וילדיו באו לוודא שאכן א' ניפטר וקוברים אותו ולא דמות אחרת. התמיהה והסקרנות גברו לנוכח הדמות המכובדת, לאחר שמסדר ההלוויות קרא מזמורי תהילים הוא שאל האם מישהו מהקהל או המשפחה רוצים להגיד דברי הספד על הניפטר.

דממה שררה  בקרב האנשים, הרי מי יכול להספיד את הפושע מס' 1 של העולם התחתון, כל האנשים התכוונו ללכת לעיסוקיהם אך לפתע הרים את קולו הרב המכובד וביקש להספיד את המנוח. "באתי הנה להספיד צדיק ובעל תשובה אמיתי" הקהל החל לתמוהה בקול רם לשמע הדיבורים הלא הגיוניים הללו. הרי יש מתים שהשתיקה יפה להם. וכה אמרו חז"ל " שמיתת רשעים יפה להם ויפה לעולם" אז איך יכול להיות שרב מכובד כל כך אומר על הטמא טהור?, אחד האנשים בקהל סינן מבין שיניו "אולי קיבל שוחד עבור ההספד".

הרב פתח ואמר "האדם יראה לעיניים וה' יראה ללב" האדם שופט את חברו לפי העבר שלו ואילו הקדוש ברוך הוא שופט את האדם לפי ההווה בלבד. אין בשמיים עבר פלילי, אם האדם התעורר לתשובה שניה לפני מותו. ועל המנוח הקדוש הזה נאמר "יש הקונה עולמו בשעה אחת".

הקהל עמד על מקומו המום ומרותק ולא הבין הכיצד קרה הדבר. א' היה חולה במחלה במשך השנתיים האחרונות, הוא גם עבר לגור עם גרושתו ובניו בכדי שיוכלו לטפל בו, אבל את הסיפור המלא ידע רק הרב הוא נשא את האלונקה על כתיפו לחלוק לו כבוד אחרון, תוך כדי שקברו את א' ניזכר הרב בטקס החופה המרגש שנערך עם צוות נגנים שהם בעצם מתופפים לחתונה – שחווה לפני היסתלקותו, תרועות השופר של המתופפים לכיוון הכותל המערבי פתחו שערי שמיים להמתיק לא' את הדינים ולפתע קטע את הזיכרון קבוצת אנשים סקרנית שרצתה את הסיפור המלא אודות א'. משנסתיים הטקס סיפר להם הרב את הסיפור וכך היה:

מתופף לכותל והפקיד בבנק

בס"ד

אילו היינו יודעים את ההשלכות של המעשים שלנו, עד כמה עלינו לפתח רגישות והקשבה על כל מילה, דיבור ומעשה היינו נזהרים ושוקלים היטב כל מילה היוצאת מפינו. לפעמים מעשה קטן שעשינו מבלי לשים לב יכול לפגוע לשנים רבות ואנחנו אפילו לא מודעים לו, ומעשה שהיה כך היה:

היו היה פעם יהודי פשוט שהתפרנס למחייתו בנגינת תופים ושופרות בכותל, אישתו ניהלה את עינני הבית והסירה דאגה מליבו בכל הקשור לניהול השותף היומיומי. באחד הימים הייתה צריכה ללכת לבנק ולהפקיד צ'ק חשוב. אך עקב עיסוק בעיניין אחר לא יכלה לעשות זאת ושלחה את בעלה המתופף, היא אמרה שהיא מצטערת אך זה ממש חשוב  ושזה היום האחרון שאפשר להפקיד את הצ'ק. "זה לא אמור לגזול כל כך הרבה זמן" אמרה והמשיכה לעיסוקיה. הבעל המסור הסכים בשמחה כי הוא ידע כמה היא מודעת לחשיבות העבודה שלו והיא מבקשת את העזרה הזאת בפעם הראשונה.  המתופף הפשוט עמד בתור לבנק וכשהגיע תורו לקבל את השירות והוא הסתכל על הפקיד ופניו החווירו. היה זה המורה לחשבון אשר ביזה אותו בפני כל הכיתה  לפני 15 שנה ולא פעם אחת אלה מספר פעמים. המורה לא זיהה את תלמידו והתייחס אליו כאל שאר הלקוחות, המתופף שלנו לא ידע האם  זה הרגע להגיד לו על הצער שגרם לו, ושבכל יום כיפור כשהוא מבקש מהקדוש ברוך הוא שיסלח ויכפר לכל האנשים שפגעו בו הוא לא מצליח למחול לו בלב שלם, והכאב והצער ממשיכים ללות אותו עוד שנה ועוד שנה. ולכן החליט לרפא את הכאב שלו ע"י שמחה, כי תופים ושופרות לילדי בר מצווה בכותל משמחים מאוד את עם ישראל, והוא בחר להוסיף שמחה לעולם ולא עצב. אך הנה הקדוש ברוך הוא זימן אפשרות לרפא את הכאב שבלב והוא החליט שזה לא במקרה המפגש הזה ושזה הזמן והמקום אפילו שהוא לא היה בוחר בסיטואציה הזאת. המתופף פתח פיו ואמר: "דע לך מר ראובן שלפני 15 שנה כשהייתי נער למדתי אצלך בכיתה חשבון ומשום מה החלטת להיטפל אלי ולבזות אותי מספר פעמים בפני כל הכיתה ואיני מצליח לסלוח לך על זה, אני ממש רוצה אך איני מסוגל והנה הקדוש ברוך הוא סיבב והפגיש בינינו בכדי שאולי נצליח לעשות תשובה אחת ולתמיד". הפקיד פרץ בבכי מר וכל האנשים בבנק לא הבינו מה קרה, הוא אמר למתופף: "אני נשוי כבר בפעם השנייה עקב עקרות קשה, אישתי הראשונה מאוד רצתה ילדים אך ביגלל העקרות שלי ניפרדנו. הרופאים אמרו שאין לי סיכוי ואני לא יכולתי לקבל את הבשורה המרה", הלכתי לרב שלי לקבל ממנו עצה וברכה והוא אמר: "הסיבה שאתם לא ניפקדים היא בעקבות הקפדה גדולה מאוד של מישהו אליך, וברגע שתעשה תשובה אמיתית מכל הלב הדין ישתנה לחסד ב"ה והכל יסתדר לטובה". הפקיד ביקש סליחה ומחילה, המתופף סלח לו והבין שהוא קיבל עונש חמור מאוד ושאין טעם להוסיף. העונש היה גדול מאוד ואפילו ציער אותו לשמוע, מה הקפדה על יהודי יכולה לעולל.

לפתע כל הכעס שלו נהפך לרחמים גמורים והוא החל לבכות יחד עם הפקיד שינהם התחבקו ובקשו סליחה אחד מהשני, המתופף הבין ששמחה אמיתית באה כשהלב באמת נקי ומאז הוא מקפיד לא להקפיד על אף יהודי. כעבור עשרה חודשים הרים ראובן הפקיד טלפון למתופף וביקש ממנו לבוא לתופף לו בברית של התאומים שנולדו לו. המתופף זינק ממקומו משמחה ובא לברית תקע בשופר בירך את המשפחה היקרה ופתח במחרוזת עם תופים ושירים שכל עם ישראל אוהב ומכיר והיה שמח שמח.

מאז הם ניהיו חברים טובים ומספרים לכולם את הסיפור המרגש שלהם למען תיגבר האהבה בישראל. אמן כן יהי רצון