סיורים בירושלים,  סיפורי מתופפים צדיקים

בחלומי ראיתי

בס"ד

שלום לכולם.

את המאמר הבא כתב בני הבכור יהל. יהל הוא ילד מתבגר, בן 13, שחגג לפני כשלושה חודשים בר מצווה. המאמר אינו עוסק בתהלוכות בר מצווה בכותל או בסוגים של מעגל מתופפים למיניהם, אלא מאמר מנקודת מבט של ילד שחי ונושם את ארץ ישראל.

בחלומי ראיתי שאני ואביעד נמצאים בנגב. אני אומר לאביעד – תראה את כל השדות, המטעים, ויש שם התיישבות של יהודים, ויש שם מקורות מים עם מפלים יפים, ונדידות ציפורים. המקום נקי, ואין זבל כמו בכל מקום בארץ ישראל. אנחנו תופסים מונית לירושלים, מפני שאנחנו רוצים לבקר בכותל המערבי. אני מסתכל לכוון של הנהג, ואני רואה שאין נהג. אנחנו עולים למונית, והמונית נוסעת מעצמה, הכיסאות נוחים ויש ריח ניחוח. אין גם פקקים, אין תאונות דרכים, מפני שהמכוניות עם הנהגים יצאו מכלל שימוש כי הם מסוכנות לבני האדם.

בהמשך הנסיעה אנחנו מדליקים את הרדיו. יש שם המון תחנות. אנחנו נכנסים לתחנה אחת, ואנחנו שומעים שהדרך לירושלים סגורה מפני עומס של אנשים. אני אומר לאביעד בוא נרד. אנחנו יורדים מהמונית, אנחנו שמים לב שאנחנו נמצאים באזור ערבי. אני מסתכל ולא רואה את הגדרות תיל, ואין שמירה. אני אומר לאביעד – "תסתכל סביב", ואביעד לא מאמין לי. אני מראה לו, והוא ממש מופתע ומתרגש. אנחנו רואים הרבה שדות עם חיטה, מטעים של גפנים, ואני רואה את החורבות של הערביים שהפכו לבתים יהודים. המכוניות הערביות נעלמות והכול מכוניות של יהודים.

אני ואביעד ממש מאושרים שאנחנו יכולים ללכת חופשי בכל ארץ ישראל, בכל מקום, כי היו לנו הרבה מקומות שלא היינו יכולים להיות בהם. עכשיו הכול רק שטחים יהודים, ואנחנו מסתובבים בירושלים בלי שום פחד, ואנחנו הולכים בחופשיות בלי להסתכל כל הזמן לצדדים.

באזור הכותל – הרובע המוסלמי, הרובע הנוצרי והרובע הארמני הופכים לרובע יהודי גדול, ויש רק יהודים בירושלים ובישראל. מהכותל אנחנו ממשיכים לכוון מערב ירושלים, ומגיעים לכניסה לעיר. שם אנחנו רואים המון הפגנות של יהודים ושל ערבים. הערבים רוצים שיחזירו להם את האדמות בחזרה. יש כאלה מבולבלים שהם בעד הערבים, מפני שהם אומרים שהערבים הם מסכנים ואין להם. ויש אנשים שלא רוצים להחזיר את השטחים, מפני שהם אומרים שלערבים יש כבר המון מדינות, ולנו יש מדינה אחת קטנה של 500 ק"מ ,וגם את זה הם רוצים לקחת?.

העם רוצה ככה, והעם רוצה ככה, ואף אחד לא יודע למי להקשיב. אנחנו לא מבינים מה קורה, ויש חילוקי דעות בין הדתיים לחילונים, בין הדתיים לאומים לחרדים. כולם מפולגים ויש שנאה שנמצאת באוויר. אנחנו ממשיכים לכוון מרכז ירושלים, ופתאום אנחנו רואים ילד קטן יושב ובוכה. אנחנו ניגשים אליו ושואלים אותו – "למה אתה בוכה"?, הילד עונה לנו – "כי חשבתי שמתי שיבוא המשיח יהיה תחיית המתים, ועכשיו הגיע המשיח ואין תחיית המתים, ואני ציפיתי שהוא יבוא, ועכשיו הוא לא מגיע". הוא בכה ובכה ואנחנו ניסינו לנחם אותו, והוא לא התנחם. אמרתי לו שאולי הוא יבוא עוד מעט.

בעודנו מדברים, אנחנו מסתכלים לעבר לוח המודעות, ורואים כרזות ענק שכתוב עליהם שהמשיח לא הגיע וזה סתם שקר. אף אחד לא יודע למי להאמין, ואחרים אומרים שאולי נעשה בחירות למשיח. ישנם גם אנשים שמאוד פוחדים שהמדינות האחרות יבואו ויתקפו אותנו, ויש פחד ובלבול גדול במדינה. בעקבות הבלבול קם מנהיג שניסה להנהיג את העם, אבל הוא לא הצליח. אחריו באו הרבה מנהיגים, ואף אחד מהם לא הצליח להשקיט את העם.

מישהו הציע הצעה שיעשו הצבעה על בחירות של משיח. חלק רב מהעם התנגד, אבל היו כאלה שלא. הם עשו הצבעה, ואף אחד לא נבחר למשיח. פתאום רב אחד עלה לבמה ואמר שהמשיח היה צריך להגיע לפני הרבה זמן והוא לא הגיע. למה?, מפני שהעם לא היה מוכן לקבל את המשיח. עכשיו שהעם סוף כל סוף, מוכן לקבלת המשיח, יש מריבות ומחלוקות, ואף אחד לא מסכים עם השני, יש שנאת חינם בין אחד לשני, אין הסכמה משותפת, אלא כל אחד חושב על עצמו.

לא כדאי שנמשיך לריב, כי ה' יראה שהעם הוא עדיין אינו בשל לגאולה, ויכול להיות שזה ידחה עוד פעם, ואף אחד לא יודע מתי תהיה הזדמנות שנייה כמו עכשיו. את ההרצאה הזאת הראו בשידור ישיר בטלויזיה, וכל עם ישראל ראה את זה. זה גרם להם לאהבת אחים, והם היו מאד נרגשים מדבריו המחזקים של הרב ההוא. הם החליטו שהמשיח הוא הרב הזה, והם כיבדו אותו מאוד, ולכולם היה הרגשה פנימית שזה המשיח, והעם היה שמח ומאושר.

עבודת הכוהנים חזרה לקדמותה, נגינת הלווים החלה לזמר כמו בימים עברו, וכמובן הקרבת העולות. כמובן שהחרבנו את אל-אקצה, והאנשים התחילו לבנות את בית המקדש. כל עם ישראל מביא קרבנות לבית המקדש. הלווים מנגנים בבית המקדש עם חלילים, כינורות ותופים. המון העם עולה לבית המקדש, וכל היהודים חוזרים מהגלות הרחוקה – אמריקה, צרפת ומכל הארצות הנידחות. עם ישראל חוזר לקדמותו, כולם שמחים ומאושרים.

אנחנו ממש שמחים, ואין הבדל בין דתיים וחילונים. ההבדל העיקרי הוא בין גויים ליהודים. אין גויים שגרים בארץ ישראל, ובעקבות זה אין פינויים של יהודים מהבתים ומהישובים, אלא פינויים רק של ערבים.

כל העם מחובר אחד עם השני, כעם אחד לב אחד.

16 תגובות

  • ניקול הדסה

    בס"ד
    זה אחד הסיפורים מעוררי התקווה הכי יפים ואמיתיים שקראתי ולא ביגלל שזה הבן שלי.
    יישר כח….. כן ירבו סיפורים אופטימיים בישראל.
    אמן.

    • שרון שרה מור

      וואוווו איזה חיזיון גאולה מעורר כיסופים.
      הלוואי ונזכה לחוות את החלום בימינו.
      יהל אתה מדהים.

  • אריאלה אריש

    יהל , מקסים !!
    הלוואי שהחלום יתגשם ושסוף סוף תהיה אהבת חינם , ישועות ושנזכה לביאת המשיח !!
    אבל אני חייבת להחמיא על ככתיבתך, על התנסחותך …..מקסים !
    דודה אריאלה

  • מיכל פרי

    מרגש וכל כך אופטימי, במהרה שנזכה להגשמת כל החלומות לשלום ואחווה

  • שרוני בלייכר

    מרגש ומחזק!!! איזה כושר ביטוי מדהים!!! הלוואי ונזכה לראות ולהאמין במהרה בימינו.

  • ויקי טרוזמן

    גאה בך מאוד נכד אהוב שלי כל הכבוד שאתה יודע לחלום ומקווה רק לטוב שהחלום דלך התגשם אמן

  • רוזה עזרן

    יהל אתה אור גדול שאין כמותו בעולם.
    תודה לך על התקווה שעוררת בליבי.
    אוהבים אותך!

  • קרן

    איזה חלום יהל ממש מרגש אמן שנזכה לאהבת חברים אחדות ושלום ונזכה למשיח ושתמיד יהיו לך חלומות מתוקים כאלה .

  • רומיה

    יהל ילד מקסים .איזה חלום מרגש ומעורר השראה.בע'ה שנזכה בקרוב לגאולה שלמה ושנראה אותך ואת אביעד גדלים בשמחה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *